האבחנה הייתה סוכרת נעורים, מחלה שלפני 35 שנים הייתה לא מוכרת לציבור ונשמעה לנו אז כמו גזר דין מוות. האינסולין היה מופק מחזיר ולא מהונדס, המזרקים היו גדולים וכואבים והמכשיר הביתי לבדיקת רמת הסוכר בדם היה בגודל מדפסת ולא בטכנולוגית ננו כפי שיש היום.
לאט לאט הבנו שהשד לא כל כך נורא ושבעזרת טיפול מתאים אוכל לחזור לחיים די נורמליים. לפני האבחון הייתי שחקנית טניס בדירוגים ארציים ושחיינית בנבחרת מכבי ירושלים – אפילו צלחתי את הכנרת שלוש פעמים! – ולמרות השינוי המשמעותי החלטתי שלא לוותר על הספורט. המשכתי לשחק טניס ולשחות בנבחרת והתעלמתי מהמחלה. המשכתי לשדר "עסקים כרגיל", והשינוי היחיד היה נטילת האינסולין בבוקר ובערב, כמו שעון.
הרופאים הבהירו להוריי ולי את ההשלכות הרפואיות ושאני חייבת להתאים את חיי ובעיקר את התזונה שלי למצב החדש, אבל לא רצינו לחשוב על זה. לא רצינו להאמין.
אכלתי כמה ממתקים שהתחשק לי (במיוחד שוקולד. איך אפשר לעמוד בפני שוקולד?!) ואת האוכל הטעים של אמא שלי, והקפדתי להזריק אינסולין בזמן. כל בוקר אחרי צחצוח שיניים, כל ערב לפני שהולכים לישון.
הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא כמו כולם הייתה בגיל 17, כשקיבלתי את הצו הראשון. התרגשתי נורא, כמו כל החברות שלי. ידעתי איזה תפקיד אני רוצה וקיוויתי שהמיונים יעברו בקלות. ביום המיוחל צעדתי ללשכת הגיוס, עברתי את כל האבחונים והבדיקות לפי הפרוטוקול אבל שום דבר לא הכין אותי לבשורה: פרופיל 21. פטורה משירות.
לא הבנתי מאיפה זה בא פתאום. עליתי על האוטובוס הביתה בדמעות וכל הדרך שאלתי את עצמי איך זה ייתכן?! הרי אני כמו כולם! אני טובה בלימודים, ספורטאית מצטיינת, פעילה בתנועת הצופים, מתמידה בלימודים... למה את כולם כן מגייסים ורק אותי לא?
החלטתי לא לשתוק. תחושות העוול וחוסר הצדק בהחלטות פרוטוקול גורפות שלא מתייחסות אליי באופן אישי כאדם וכאינדיבידואל, שלא לוקחות בחשבון את מה שיש לי להציע, דחפו אותי לקום ולעשות מעשה. לא אוותר, אלחם על הזכות שלי לנקודת זינוק שווה כמו כל החברות שלי ולקבל הזדמנות להוכיח את עצמי.
בנאיביות מסויימת החלטתי לכתוב ישירות לרמטכ"ל הטרי, רב אלוף אהוד ברק. בתמימותי אמרתי לעצמי שבגלל שהוא חדש בתפקיד בוודאי ירצה להוכיח את עצמו כמפקד מתחשב וישמע לבקשתי. ישבתי ושפכתי את ליבי בעט פיילוט על דפדפת, ומילאתי 4 עמודים שלמים בהסברים וטיעונים מדוע מגיע לי להתגייס, פירטתי את קורות חיי, ההישגים הספורטיביים וההצלחות הלימודיות וביקשתי לשקול שוב את מועמדותי לשירות צבאי.
שלחתי את המכתב מבלי לספר לאיש, והתפללתי למענה.
התביישתי כל כך. כל חברותיי מתגייסות ורק אותי הצבא לא רוצה זו... קיבלתי את זה כפגיעה אישית ואף עלבון משפיל וצורב. הרי תמיד הצלחתי להוכיח שאני כמו כולם, למרות הסוכרת.
אחרי שבועיים של המתנה מורטת עצבים – קיבלתי תשובה מראש מינהל הגיוס.
זומנתי לראיון עם 3 קצינים במפח"ש שהתרשמו ממני לטובה ונשלחתי לבצע מבחנים פסיכוטכניים כמו כולם. זה היה ניצחון אמיתי.
קיבלתי מנילה מצוינת עם מבחר מהתפקידים הכי משמעותיים שהיו אז (שנת '91) לבנות, ובחרתי להיות מש"קית ת"ש. מתנדבים לא עושים טירונות ולמרות שלא עברתי קורס קדם צבאי קיבלתי הצבה בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, לשם בדרך כלל שולחים את המצטיינות של הקורס.
בתוך זמן קצר למדתי את דרישות התפקיד, התשתיות והמשאבים שעמדו לרשותי במשרד והצלחתי לקבל אחריות וסמכות שווים כשאר מש"קיות הת"ש במשרד.
התובנה הייתה שהסוכרת היא פשוט מצב נתון היא לא עושה אותי לטובה יותר או פחות, חכמה יותר או פחות, מסוגלת יותר או פחות. היא חלק מהחיים שלי, אבל אני זו שאקבע את הדרך.